קיים צורך בהבנה מעמיקה יותר של האפידמיולוגיה של בטיחות המטופל במסגרת הרפואה הראשונית על מנת ליצור פתרונות שימנעו נזקים עתידיים. מטרת המחקר הייתה להעריך את שיעורי הכישלון בעיבוד הבקשות שרשומות בטפסי שחרור מבית החולים ולקבוע מה הם הגורמים הקשורים לכישלונות הללו.

החוקרים השתמשו ברשומות רטרוספקטיביות. אוכלוסיית המחקר כללה מטופלים בגילאי 75 ומעלה שהגיעו לחדרי מיון בעשרה בתי חולים שונים בשלושה אזורים באנגליה. אחד החוקרים סקר רשומות של 300 מטופלים לאחר שחרורם מבית החולים על מנת לקבוע את שיעור ההיענות להמלצות השחרור שניתנו ועל מנת להעריך את הנזקים הקשורים כתוצאה מחוסר היענות.

מקרים בהם רופא המשפחה תיעד קבלת החלטות המנוגדת להמלצות השחרור לא נחשבו לכישלון. בנוסף, החוקרים אספו מידע בנוגע לזמן שלקח לעבד את המלצות השחרור.

תוצאות המחקר הראו כי ב-46% (112/246) מהמקרים היה כישלון ביישום המלצות השחרור (רווח בר סמך 95%: 39%-52%). ב-17% (124/750) מהמקרים, רופאי המשפחה לא יישמו את ההמלצות בנוגע לשינוי תרופתי (רווח בר סמך 95%: 14%-19%). ב-26% מהמקרים, המטופלים לא השלימו בדיקות כפי שהומלץ בטופס השחרור (רווח בר סמך 95%: 16%-35%) וב-27% מהמקרים, המטופלים לא הגיעו למעקב כי שהומלץ (רווח בר סמך 95%: 20%-33%).

שיעור הנזק שנמצא קשור לחוסר ההיענות עמד על 8%. כמו כן, נמצא שעלייה בשיעור הכישלון לבצע בדיקות שהומלצו היה קשור באופן מובהק לסוג מערכת ה-IT במרפאה ולמטופלים ממין זכר.

מסקנות המחקר העלו שבכמעט מחצית מהמקרים הופיעו כשלים ביישום ההמלצות שניתנו למטופלים בשחרור מבית החולים, בנוגע לכל סוגי ההמלצות. עם זאת, במרבית המקרים לא נגרם נזק חמור כתוצאה מחוסר יישום ההמלצות.

מקור: 

Spencer, R.A. et al. (2018) British Journal of General Practice 68,673.